כאשר מדובר על אגרות חוב נושאות ריבית, ניתן לאפיין גורמים שונים מהם מושפעת התשואה:

מחיר (עלות) האיגרת – ככל שמחיר האיגרת נמוך יותר, התשואה השנתית גבוהה יותר.

שיעור הריבית נקובה – ככל שהריבית גבוהה יותר וכל שאר התנאים זהים, התשואה השנתית גבוהה יותר.

אורך חיי האיגרת – ככל שאורך חיי האיגרת קצר יותר, וכל שאר התנאים זהים, התשואה השנתית גבוהה יותר.

שיעור המס – ככל ששיעור המס נמוך יותר, וכל שאר התנאים זהים, התשואה השנתית גבוהה יותר.

תשלומי הריבית- ככל שמקבלים את הריבית ביותר תשלומים שנתיים, וכל שאר התנאים זהים, התשואה השנתית גבוהה יותר.

אינפלציה / פיחות- ככל ששיעור עליית המדד / דולר גבוה יותר, וכל שאר התנאים זהים, התשואה הנומינלית השנתית תהיה גבוהה יותר.

באיגרת חוב אשר מחלקת ריבית ניתן להתייחס לתשואה כמורכבת משני מרכיבים:

תשואת הריבית – נובעת מעצם חלוקת הריבית. תשואה זו תהיה חיובית תמיד אם כי לא בהכרח זהה לגובה הריבית הנקובה.

תשואת הון – נובעת ממחיר האיגרת, רווח / הפסד הון הנגזר מהקרן.

בחישובי תשואה ניתן לחשב את התשואה במונחים נומינליים או במונחים ריאלים.

כיצד משפיעים שעורי הריבית על מחירי אגרות החוב?

בכדי להמחיש זאת, נשתמש באגרת חוב בודדת. לדוגמה, מונפקת אגרת ל- 20 שנה, במחיר 1,000 ש"ח אשר משלמת 6% ריבית. חלפו 5 שנים ובעל האגרת המקורי מבקש למכור אותה. אך במקביל, עלתה הריבית ועתה אגרות חוב חדשות משלמות 8%. מובן מאליו כי איש לא ישלם 1,000 ש"ח בשביל אגרת של 6% כשאפשר לרכוש אגרת של 8% תמורת אותו סכום. אך אם המוכר ידרוש 750 ש"ח בלבד, הקונה ישיג ריבית אפקטיבית של 8% (ריבית של 6% מ- 1,000 ש"ח = 60 ש"ח. על פי מחיר של 750 ש"ח, הרי ש- 60 ש"ח שווים לתשואה של 8%).

במידה והריבית היתה יורדת, המוכר יכול היה לדרוש יותר מ- 1,000 ש"ח. קשרי גומלין דומים יש לקרנות הנאמנות המתמחות באג"ח ושעורי הריבית. אם הריביות עולות, עתה כל אגרת חוב בתיק הקרן שווה פחות, ומכאן שמחיר הקרן כולה ירד ולהיפך במקרה של ירידת ריביות.